אילנה, 25, שיפור יחסים עם המשפחה והערכה עצמית

אימון זה פנס שמאיר לך את הדרך. דרך שלא בהכרח ידעת על קיומה, אך היא שם.

לא, זה לא רק פנס, זה יותר כמו זרקור ענק, כמו שמש, שלא רק מאירה נקודתית על הדרך שלך, אלא גם על הנוף שמסביבה, שהוא חשוב באותה המידה.
וזה גם לא רק תאורה. זה נעלי ההליכה, זה התיק, המים, הנשנושים, ערכת עזרה ראשונה...

אבל זה לא מפה, או משקפת. אתה לא יודע מתי הגעת או אם בכלל הלכת בדרך הנכונה ואתה לא יכול להסתכל קדימה מעבר לתחום ראייתך. באימון, העיקר הוא הדרך עצמה, ההליכה עצמה.

אנשים רבים בוחרים רק לצפות על הדרך, ליסוע בה בגי'פ, לעשות מתיחות לקראת ההליכה או אפילו להתעלם ממנה לחלוטין. אימון מאפשר לך להתחיל וללכת כבר.

אני מרגישה שבמשך שנים רציתי לצאת למסע הזה, אבל לא ידעתי איך. האמת, אני לא יודעת אם עכשיו אני יודעת איך, אבל זה לא משנה, כי אני הולכת. בדיוק כמו שאני לא יודעת איך אני מרגישה, אבל אני מרגישה.

אני חושבת שמה שאימון צריך לעשות זה לספק לך כלים שישמשו אותך לאורך כל המסע. אני לא יודעת אם הכלים הללו התבססו אצלי כמו שצריך או לא. לא יודעת אם ברגע שלא תהיה לי את שיחת הטלפון השבועית, עדיין אצליח ללכת בבטחה. אני רק יודעת שהרבה יותר טוב לי בחיים ושאני מאושרת על הדרך שכבר עברתי. אני גם יודעת שיש לי את הכוחות והרצון להמשיך במסע.

אין לי צורך בהבטחות מראש, או שמישהו יתאר לי מה אראה בעוד שני קילומטר- כי הוא לא יודע, זו הדרך שלי, לא שלו. וגם אני לא יודעת, כי אף פעם לא הייתי שם. ומתישהו, אני אגיע, ואראה בעצמי. כרגע, הדבר היחיד שחשוב לי, הוא להתבונן בכל אבן, לשמוע את ציוץ הציפורים, להרגיש את העץ שמשמאלי ולהמשיך ללכת."

(א. רמת הגולן)