מדיטציית חיבור למציאות

מהיכן מגיע הסבל הרגשי?
ואיפה שוכנת השלווה?
האם יכול להיות שהתשובה לכך פשוטה ממה שהאמנו?
ביירון קייטי, אחת המורות הרוחניות הגדולות של ימינו כתבה בספרה "לאהוב את מה שיש" שהסבל נמצא תמיד בוויכוח עם המציאות. שכאשר יש לנו מחשבה שלילית שאנו "קונים" ומאמינים לה ללא כל חקירה, נוצר פער של סבל רגשי. הפער הוא בין המציאות של אותו רגע לבין מה שלדעתנו אמור היה להיות.
אפשר לראות את זה כשני עולמות מקבילים שיכולים להתקיים בו זמנית: עולם אחד הוא העולם האמיתי, המציאות כפי שהיא. מתרחשת ראייה, שמיעה, תחושת מגע, לעיתים גם נוכחים טעם וריח. כל אלו נמצאים בשינוי מתמיד. בעולם האמיתי מתרחשות גם מחשבות, אך התוכן של המחשבות הוא כבר דמיון ולא מציאות.
לדוגמה, אם איחרתי את הרכבת ועוברת מחשבה של "הייתי אמור לצאת מוקדם יותר לרכבת!" ה"צליל" של הדיבור הפנימי אכן קיים במציאות אך הסיפור שיש לי, שהייתי אמור להתנהג אחרת, הוא רק דעה ושייך לעולם הדימיון. אולי הודות לכך שאיחרתי את הרכבת הזדמן לי לפגוש מישהו שחשוב לחיי הרבה יותר מאשר להגיע הביתה חצי שעה מוקדם יותר? אולי אם הייתי מספיק לרכבת הייתי נתקע בסיטואציה לא נעימה כלשהי?
הדעה הנחרצת שלי שדבר אמור היה להיות כך או אחרת, למעשה מבוססת על יסודות רעועים ביותר – הניסיון האישי שלי בלבד וחוסר יכולתי לצפות כיצד דברים יתפתחו כתוצאה מכל דבר ודבר. אני יכול למנות כמה וכמה דברים משמעותיים ביותר שהתאפשרו בחיי הודות לנקודות זמן בהן "איחרתי את הרכבת" בדרך זו או אחרת.
אז בעולם מקביל לעולם האמיתי יש את הפרשנות לגבי מה קורה, דעות, שיפוטים וחלימה בהקיץ לתוך סיפור עם אג'נדה כזו או אחרת לגבי המציאות.
ככל שנוכל להביא את תשומת הלב שלנו למה שקורה במציאות עצמה, ולהבדיל מכך את הדעות, הפרשנויות והשיפוטים שלנו לגבי מה שקורה, נוכל להיות חופשיים יותר מסבל. נוכל להאמין פחות לסיפורים שלנו ולכן למנוע מפערים של סבל להיווצר בתוכנו.
גם בשיטה הקוגניטיבית התנהגותית CBT)), הנחשבת לאחת השיטות היעילות בתחום הפסיכולוגיה, מדברים על "עיוותי חשיבה" ושהם המקור לכל הצרות הרגשיות שלנו.
בתרגיל המדיטצייה הזה, נמצא הנחייה כיצד לסגת מהחשיבה ולהתקרקע במציאות עצמה. ככל שנוכל להיות בהרמוניה עם מה שיש נוכל לשים לב שבאותם רגעים אנו לא עסוקים בחשיבה, והתוצאה היא שקט נפלא שמתפשט בגוף ובתועה. לאחר מכן אולי נמצא שאנחנו מקבלים החלטות נכונות ומדויקות יותר, חווים יותר חוסן נפשי ומתייחסים יותר בחמלה לאחרים. כל זאת, הפלא ופלא, רק מהחיבור הפשוט למה שתמיד נמצא – המציאות עצמה.