2 גורמים שמשאירים אותנו בבוץ

לפני זמן מה נשאלתי: "למה לפעמים אנשים מתעקשים 'להיתקע בבוץ', בתוך עמדה של אומללות, בתוך עמדה סגורה שלא מאפשרת קבלה של עזרה"?
מי שנתקל במקרה כזה מכיר את התסכול המיוחד הזה. תסכול של "אני רואה כיצד האדם הזה (לפעמים אדם אהוב וקרוב) יכול לראות את החיים אחרת, יכול להיעזר בכל מיני פתרונות – אבל פשוט אין לי גישה אליו, הוא כאילו בוחר להיות חסום!".
חלקנו מזהים את החסימה הזאת גם בעצמנו, ואת הנטייה להרחיק את הפתרונות ולהישאר בתדר של הבעיה.
מדוע זה קורה?
כאן אתייחס לשני מניעים נסתרים שעלולים להביא אדם להסתגר בתוך הבעיה ולהדוף את ניסיונות העזרה:
המניע הראשון הוא מניע נסתר של אהבה. כבני אדם אנו בחיפוש מתמיד אחרי אהבה. האם יש משהו נשגב יותר מחויה של אהבה? תשומת לב היא סוג של אהבה. כאשר אנו נותנים תשומת לב, התעניינות, ניסיון לעזור למישהו – הוא עשוי לחוש נאהב. ולעיתים כאשר מצב הרוח ירוד, האדם יעדיף להישאר תחת זרקור האהבה הזה מאשר להגיע לפתרון ושוב להיות "שקוף" לאנשים שסביבו.
המניע השני הוא מניע נסתר של ביטחון. גם ביטחון הוא משאב מבוקש ביותר בקרב בני האדם. אנו בריצה מתמדת אחרי ביטחון גופני – בריאותי, ביטחון כלכלי, ביטחון בזוגיות, ביטחון לילדים, ביטחון לבית ולמכונית ועוד. אם נשים לב להתנהלות ולבחירות שלנו ביומיום, נראה כמה מהזמן והאנרגיה שלנו אנו משקיעים רק בכדי להימנע מסיכונים ולהישאר בחוויה המרגיעה של ביטחון.
מה הקשר בין ביטחון והנטייה "להישאר בבוץ"? הקשר הוא הרצפה. כאשר אנו על הרצפה, זה לא מסוכן יותר כי אין לאן ליפול. זה אומנם לא מרגיש נעים רגשית, אבל זה מרגיש בטוח יותר מאשר להרגיש מצב רוח מרומם יותר ולפחד ליפול בהפתעה בפעם הבאה שהחיים יחליטו להנחית מהלומה.
בנוסף, כשאנו תקועים באומללות שלנו לא מצופה מאתנו להשתתף במשחק החיים, על כל האתגרים שלו. אנו אולי זוכרים שכילדים קטנים, כשהפגנו את האומללות שלנו להורים שלנו, הם פטרו אותנו ממצבים לא נעימים כמו מטלות, טיולים שנתיים או חוגים בהם הרגשנו מאוימים. אז למעשה די מוטמע בנו הקשר הזה שבין אומללות ל"פטור" מאתגרי החיים. בפשטות, כשאנו יושבים ביציע, בכסות האומללות שלנו, אנו בטוחים מלהיכשל במשחק.
אז מה עושים?
אם יש לכם יחסים קרובים מספיק עם אדם זה, תוכלו לברר איתו בעדינות ובהתעניינות שאינה שיפוטית, מה בעצם המניעים שעומדים מאחורי ה"הישארות בבוץ" שלו.
האם באמת האדם חש שחסרים לו בתקופה זו בחייו אהבה וביטחון? אם כן, כדאי לתת לו את התחושה שמדובר במצב טבעי ולגיטימי ועצם העובדה שהוא חש כך רק הופך אותו אנושי ובעל מערך רגשי בריא. אולי תגלו שאפילו מעצם החשיפה והאוורור של המניעים שמאחורי ההתנהגות, נוצרת לאדם שמולכם חוויה של בהירות והקלה. מעבר לכך, מעצם ההתייחסות המקבלת והמאפשרת (מה שנקרא "נירמול") שאתם מפגינים כלפי הצרכים שלו – הוא עשוי לחוות הקלה נוספת.
כעת, תוכלו לדון באפשרויות אחרות שיש בכדי לענות על הצרכים של אהבה וביטחון (או צורך חבוי אחר שמצאתם) בצורה יותר בריאה מאשר להביא על עצמו עמדה בלתי מתפשרת של אומללות וקורבנות. למשל, להקיף את עצמו באנשים שטובים לו יותר, להצטרף למסגרות עם חברה שמתאימה לו, לשנות גישה ולהתאמן על שינוי דפוסי חשיבה, ללמוד לאהוב את עצמו ועוד.
מובן שניתן לנהל שיחה זו גם עם עצמנו, עדיף בכתיבה, ולהגיע לזיהוי והתייחסות בריאה למניעים האמתיים.
בהצלחה!!
עמית בן דוד